בהליכי פש"ר של החייב ליאור בצלאלי נ' אסתר בצלאלי ואח'

החלטה

לפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

רקע

התובע משמש כמנהל מיוחד במסגרת הליכי פשיטת הרגל המתנהלים בעניינו של החייב ליאור בצלאלי (להלן: "החייב"). הנתבעים הינם אמו, אסתר בצלאלי (להלן: "אסתר") וארבעת אחיו של החייב. לנתבעים ולחייב זכויות חכירה רשומות בבית מגורים בשטח של כ-713 מ"ר בנוי, השוכן ברח' שבי ציון 89 ברמת השרון והידוע כגוש 6550 חלקה 87 (להלן: "הבית"). הבית הינו בבעלות קרן קיימת לישראל ואילו הנתבעים והחייב רשומים בלשכת רישום המקרקעין כחוכרים. לאסתר 50% מזכויות החכירה הרשומות בבית ואילו החייב ושאר הנתבעים מחזיקים כל אחד ב- 10% מיתרת זכויות החכירה הרשומות בבית. בבית מתגוררים אסתר, הנתבע 2, הנתבע 3 (עם אשתו וילדיו) והנתבעת 4. החייב ונתבע 5 אינם מתגוררים בבית.

כנגד החייב ניתן לפני כחמש שנים פסק דין לטובת בנק אוצר החייל, על סכום של כ- 70,000 ₪. פסק הדין הפך חלוט. הבנק פתח ביום 5.2.07 תיק הוצל"פ למימוש פסק הדין כנגד החייב. התובע מונה ביום 7.9.09 ובמסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל, ככונס נכסים על זכויות החייב בבית לצורך גביית החוב של החייב לבנק. ביום 5.11.09 הגיש התובע את התביעה דנא לפירוק שיתוף.

מכתב ההגנה שהגישו הנתבעים ביום 31.12.09, הסתבר כי זמן קצר קודם להגשת התביעה (ביום 20.12.09), הגיש החייב בקשה לצו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל וזאת בגין חובות של כ- 195,000 ₪, אותם הוא חב לנושיו. ביום 5.9.10 מונה התובע למנהל מיוחד במסגרת הליכי הפש"ר של החייב והותר לו מתוקף תפקידו הנ"ל, להמשיך בתביעה דנא, לצורך מימוש חלקו של החייב בבית עבור כלל הנושים במסגרת הפש"ר.

התובע עותר לפירוק השיתוף בדירה כפנויה, בכפוף להסכמת הנתבעים ולחילופין למכירתה כתפוסה, בשל הזכות לדיירות מוגנת של אותם הנתבעים הגרים בדירה ואשר אינה מוכחשת על ידי התובע. הנתבעים מנגד מתנגדים לפירוק השיתוף, בשל העובדה כי הדבר יביא לשלילת זכויותיהם בבית ובכך יגרום להם נזק חמור על לא עוול בכפם, ומנגד, כך לפי טענתם, כמעט שלא יביא תועלת לנושים. בנוסף, טוענים הנתבעים כי החייב חב להם כספים העולים על שווי זכויותיו בדירה והם זכאים לעיקול חלקו בדירה בגין כך. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אסתר למעשה בעלת 75% מהזכויות בבית ולא כפי שרשום, בשיעור 50% בלבד. בהתאם לכך, החייב, כמו גם כל אחד מיתר הנתבעים, הינו בעל 5% בלבד מהזכויות בבית ולא 10%, כפי הרשום במרשם. הנתבעים גם טוענים כי זכותם להמשיך ולהתגורר בבית בכל מקרה וזאת מכוח זכות הדיירות המוגנת שלהם.

דיון

האם עומדת לנתבעים הגנה כנגד פירוק השיתוף

הנתבעים טוענים כי מאחר ומדובר בתביעת פירוק שיתוף המוגשת על ידי מנהל מיוחד לצורך מימוש חובות החייב ולא לצורך מימוש חובותיהם שלהם, יש לערוך איזון אינטרסים בין זכויות הנושים למימוש חלקו של החייב בבית ולבין זכותם שלהם שלא להיפגע באופן חמור על לא עוול בכפם כתוצאה מכך.

אכן, הפסיקה הכירה בכך שבתביעת פירוק שיתוף מסוג זה, על בית המשפט לערוך איזון אינטרסים וכפי שנאמר ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ (פורסם באתרים משפטיים): "בעת בחינת בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין המוגשת על-ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, מן הצד האחד, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים, שאליהם מצטרף גם האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק והאמון ברשויות השלטון, מן הצד השני (דברי הנשיא ברק בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד, פ"ד נז (3), 577, 599 (להלן: עניין אלוני)). עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השיתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בניגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפירוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת הימצאותן של חלופות לפירוק השיתוף לשם גביית החוב" (ראה ס' 16 לפסק הדין). הדברים הנ"ל נאמרו בהקשר של תביעת כונס נכסים, אולם הם חלים באותה מידה על תביעה של מנהל מיוחד, כמו במקרה דנא, באשר עסקינן במצב דומה אם לא זהה.

לטענת הנתבעים, מאחר ושווי הבית לפי חוות הדעת של השמאי אדלשטיין, שמונה על ידי בית המשפט בתיק דנא, עומד על 1,000,000 ₪, ומאחר וחלקו של החייב בדירה עומד למעשה על 5% ולכל היותר על 10% (ככל שבית המשפט לא יקבל את טענתה של אסתר בעניין זכויותיה הנוספות בדירה), הרי שלאחר הפחתת הוצאות הכינוס ושכר טרחת הכונס, כמעט שלא יוותר דבר לחלוקה בין הנושים. לפיכך, הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה, שממילא לא תביא כל תועלת לנושים, אלא לכל היותר לתובע, כמי שיהיה זכאי לשכר טרחה עבור פירוק השיתוף.

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, וכפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, בהליך זה לא ניתן יהיה כלל להכריע בטענתה של אסתר שלפיה היא בעלת יותר זכויות בבית מאשר רשום על שמה בלשכת הרישום. לפיכך, נקודת המוצא הנה כי מכירת הבית תכניס לקופת הנושים כ-100,000 ₪ (חלקו של החייב בבית בשיעור 10% כפול 1,000,000 ₪, שווי הבית לפי החוות הדעת).

כעולה מטענת התובע שלא נסתרה, הוצאות הכינוס הצפויות יעמדו על אלפי שקלים בודדים (שכר טרחת השמאי עבור חוות הדעת כבר שולמה על ידי הצדדים בחלקים שווים). כמו כן, יש להניח כי שכר טרחת הכונס יעמוד על סדר גודל של כ-6% עד 8% אחוז מתמורת המכר. ויודגש – מחלקו של החייב בדירה, יופחת רק חלקו היחסי בהוצאות ובשכר טרחת הכונס, כשיעור הזכויות שלו בדירה, היינו 10% בלבד. לפיכך, לאחר הפחתת הוצאות ושכר טרחה כאמור, יוותר מחלקו של החייב בדירה כ-90,000 ₪, סכום משמעותי לכל הדעות אשר אמור לכסות חלק מהותי מחובות החייב לנושיו.

יתרה מכך, גם אם היה נערך החישוב בהתחשב בטענת הנתבעים, בדבר שיעור הבעלות הגבוה יותר של אסתר בדירה ושיעור הנמוך יותר של החייב בדירה, גם אז היה נותר לנושים בפשיטת הרגל סכום משמעותי לאחר ניכוי הוצאות ושכ"ט, בסך של כ- 40,000 ₪.

אין יסוד, אפוא, לטענת הנתבעים שלפיה לא יוותר כמעט דבר עבור הנושים או כי הליכי מימוש הדירה לא יביאו להם תועלת. לפיכך גם אין יסוד לטענה שלפיה התובע פועל בחוסר תום לב ולרמז שנרמז לפיו דואג הוא רק לשכר טרחתו ולא לאינטרסים של הנושים.

פסק הדין שניתן בת.א. (חי') 21363/00 עו"ד אהוד הרצוג כונס נכסים נ' רחל חדד (פורסם באתרים משפטיים) ואשר דחה תביעה לפירוק שיתוף, בנסיבות שלטענת הנתבעים דומות לנסיבות התיק דנא, אינו יכול לסייע לנתבעים. המקרה שנדון בתיק הנ"ל היה שונה בתכלית. בניגוד לנסיבות שלפנינו בתיק דנא, שם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא יוותר כמעט דבר לצורך סילוק חובו של החייב לבנק לאומי, הוא הנושה שמטעמו מונה כונס הנכסים שהגיש את התביעה לפירוק שיתוף. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתחשב בסכומים שצריך היה להעביר מתוך חלקו של החייב לידי הבנקים האחרים, שהיו נושים מובטחים וכן לשאר בעלי העיקולים (שהתחלקו עם בנק לאומי ביתרת התמורה באופן יחסי ליחס שבין סכום החוב כלפיהם ולבין סכום החוב לכל בעלי העיקולים), כמו גם בהתחשב בתשלום שהיה צריך להיות משולם לנתבעת בתיק הנ"ל ולילדיה בגין סידור חלוף למגורים, לאור אי תחולת חוק הגנת הדייר באותו המקרה (נוכח היות זכויות החייב והנתבעת שם זכויות חוזיות לא רשומות). דא עקא, וכאמור, לא כן הם פני הדברים במקרה שלפנינו, עת פירוק השיתוף עתיד להצמיח לנושים סכום משמעותי ביותר.

זאת ועוד: הנתבעים לא הוכיחו כי עומדת לתובע אפשרות אלטרנטיבית סבירה לגביית החוב בדרך אחרת. הנתבעים לא הביאו כל ראיה בדבר הפעולות שעושה החייב, אם בכלל, כדי לשלם סכומים כלשהם על חשבון חובותיו. לא הוכח ואף לא נטען בתצהירה של אסתר, כי החייב משלם סכומים חודשיים על חשבון חובותיו. התובע טען לפני כי למעט סכום של כ-3,000 ₪, לא שולם דבר על ידי החייב על חשבון החוב. טענה זו לא נסתרה. הנתבעים היו יכולים להביא את החייב כמצהיר מטעמם, כדי להוכיח את הסכומים המשולמים על ידו, אם בכלל. משלא עשו כן, יש להניח כי אכן החייב אינו פועל להקטנת חובו לנושים ובהעדר ראיה או טענה אחרת, על דרך חלופית כלשהי עבור הנושים להיפרע את חובם, יש להגיע למסקנה כי דרך אחרת לא קיימת.

אספקט נוסף שפועל לטובת דרישת פירוק השיתוף, נוגע לכך שבעקבות מכירת זכויות החייב והנתבעים בבית, לא יוותרו הנתבעים ללא קורת גג, אלא להפך, יהיו הם זכאים להמשיך ולהתגורר בדירה כדיירים מוגנים ועוד יזכו לקבל חלק יחסי מתמורת המכר (שיחושב אמנם לפי שווי נמוך יותר של הבית כתפוס). הנתבעים לא הציגו חישוב כלשהו, המוכיח עד כמה ייפגעו הם כתוצאה ממכירת הדירה, היינו עד כמה המצב החדש (קבלת הזכות לדיירות המוגנת והמשך מגורים בדירה ללא הגבלה, תוך קבלת כספים כבר היום בגין חלקם היחסי בבית, בשיעור מופחת אמנם, העומד על כ- 60% מערכו של הבית כפנוי), הנו נחות יותר מבחינה כלכלית, לעומת המצב הנוכחי (הותרת זכות הבעלות בדירה בידם, מבלי לקבל כיום כספים כלשהם).

זאת ועוד: לא הוכח לפני כי מצבם הכלכלי של כל הנתבעים קשה בהכרח. אסתר נמנעה מלחשוף נתונים על השתכרותה ומלהצהיר כי אין בבעלותה נכסים אחרים מכל סוג. אסתר הצהירה כי היא מקבלת קצבת שארים ועובדת כמבשלת וכמגהצת שלוש פעמים בשבוע, מבלי שציינה את כמות שעות העבודה ואת משכורתה בגין כך. עם זאת, מוכן אני לצאת מתוך נקודת מוצא כי מצבה הכלכלי של אסתר אינו פשוט, זאת הן על רקע תצהירה שלא נסתר על רקע ויתור התובע על חקירתה והן על יסוד מכתב ממחלקת הרווחה של עיריית רמת שרון, שצורף לתצהירה ושלפיו אסתר מוכרת למחלקה מזה שנים וכי בעקבות ערבויות שחתמה לבניה צברה חובות רבים.